פסק-דין בתיק פר"ק 23231-06-11

מעיון בטענות הצדדים, עולה כי החלטת הנאמן מהווה איזון ראוי בין השיקולים הסותרים העומדים להכרעה בנסיבות המקרה. מחד גיסא עניין לנו, לא בפעם הראשונה בתיק הקפאת ההליכים של עיריית טייבה, במצב דברים בו יש לאזן בין הצורך לשלם שכר ראוי למי שהתקשר עם העיריה וסיפק לה שירות. מאידך גיסא, לבין הבעיה הראייתית שבחוסר במסמכי התקשרות כתובים וערוכים כדין.  זאת באורח המעלה לא אחת אף חשש לניצול לרעה והגשת חשבונות מופרזים. זאת, אף לצד בעיה עקרונית נוספת שעניינה התקשרויות באורח הנוגד הלכה למעשה את דיני המשפט המנהלי.

אף במקרה הנוכחי, עולה במלוא חריפותה שאלת האיזון הראוי, העומדת בבסיס הלכת ע"א 6705/04 (להלן: הלכת בית הרכב). במסגרת זו משחקים תפקיד מיהות המתקשר מול הרשות המנהלית והידע המשפטי אשר ניתן לצפות כי יהיה ברשותו, בכל הנוגע להתקשרות מול רשויות (אין דינו של גנן או סוחר קטן, למשל, כדין עורך-דין או רואה חשבון); טיב העבודה שנעשתה ומידת ההנאה שהפיקה ממנה הרשות; ועניינים נוספים המעידים על תום-ליבו, או העדר תום-ליבו, של המתקשר מול הרשות.

טרם אגש להכרעה בסוגיות עצמן, כפי שהן מתבטאות בנסיבות המקרה הנוכחי, אקדים ואעיר כי בניגוד לעולה מעמדת המערערת, הרי שפסק הדין המשלים נחשב כפסק-דין שניתן בלא הגנה, על כל המשתמע מכך. המבחן בסוגיה זו הינו מהותי ולא טכני, ובמידה ונקבע דיון הוכחות מיוחד לסוגיה ספציפית, אולם העיריה לא התייצבה אליו ולכן התקבלה עמדת המערערת, הרי שאין עסקינן בפסק-דין שניתן לאחר דיון מהותי בטענות הצדדים. העובדה, כי חלקים אחרים של התביעה או שלבים קודמים שלה נידונו במעמד הצדדים, אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה; וקמה לנאמן זכות, ולעיתים אף חובה, "להציץ מאחורי הפרגוד" של אותו חלק מהתביעה שהוכרע שהתקבל במלוא בגין אי-התייצבות.

בנסיבות המקרה, עולה שורה של סימני שאלה אשר אינם מטיבים עם המערערת, וזאת בלשון המעטה.

הנקודה הבסיסית העומדת לחובת המערערת, הינה העדר של הראיה היסודית והבסיסית ביותר, שהיא הסכם מפורש הקובע את כמות העבודות והתעריף בגינן . מחדל זה, אשר חוזר שוב ושוב בערעורי תביעות-חוב שבסיסן התקשרויות של העיריה, יוצר קושי מהותי באומדן החיובים, ומחייב את הצדדים לעסוק ולשקול, תחת זאת, שורה של ראיות נסיבתיות או חלקיות.

בעניין זה, הרי הקושי שמתעורר הינו כפול: לא רק הקושי הראייתי עצמו, אלא גם ובעיקר הקושי המיוחד הנובע מעצם מעמדה של הנתבעת כעיריה - קרי, קופה ציבורית שכללי המשפט המנהלי חלים עליה, ומגבילים אותה מהתקשרות ומחלוקת כספים כאוות נפשה, וזאת אף בגין שירותים.

אי לכך, קיים טעם לפגם בסיסי בעצם אותה צורת עבודה שחלה ככל הנראה אף במקרה שבפני, שהינה מעין הסכם מסגרת גמיש, מגובה בהסכמות בעל-פה (לעיתים אף בסוגיות קריטיות, כגון תעריף), אשר מאפשרות לנותן השירות "גמישות יתרה" בכל הנוגע לכמות השירותים שהוא מספק או מכניס תחת כנפיו של אותו הסכם מסגרת.
בעייתות זו נובעת, בראש ובראשונה, מן העובדה כי ככל שעסקינן בהתקשרות מול רשות, הרי שעולות שאלות שהן מעבר ל"האם סופקה סחורה" (או עבודה), אלא גם שאלות הנוגעות להתאמה בין מסגרת השירות וכמותו לבין תקציב הגוף המנהלי. אכן, אין זה ריאלי לדרוש מכל מתקשר מול עירייה כי יהיה בקיא בתקציבה - אלא שבדיוק לשם כך נועדו אותם כללים פורמליים להתקשרות עם עיריה, הדורשים מסמך בכתב, חתום באורח ועל-ידי גורמים ספציפיים, כתנאי לתוקף ההתקשרות; ודומה, כי המקרה שבפני ואחרים כמותו מטיבים להעיד, מה קורה מקום בו אין מקפידים על כך.

יוצא, כי בעוד שהלכת "בית הרכב" מטפלת מצידה האחד באי-הצדק שנגרם למי שהסתמך בתום-לב על התקשרות עם עיריה, הרי שבית המשפט העליון לא שכח אף את צידה האחר של המשוואה - לבל יהפכו הוראות ההתקשרות ודיני המשפט המנהלי ל"אות מתה" נוכח מתן משקל יתר לאינטרס של המתקשר.

ראוי לציין כי אין עסקינן בגורם חסר ידע, אלא בשמאית העובדת בדרך שגרה מול רשויות מקומיות. על כן מקום בו החליטה, על דעתה, לקבל את אותם "כללי משחק" לא ראויים (ככל שברשות מדובר) העושים שימוש יתר בהבנות בעל-פה ובהסכמי מסגרת לא מפורשים ולא תחומים כראוי, ובכתב, מבחינת כמות העבודה ותעריפה, הרי שנטלה על עצמה סיכון; והיה כי התממש, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.

אם כך , הרי שיש לקבל את עמדת הנאמן. נוכח חשיבות הדברים, אזכיר כי הנאמן לא דחה את תביעת החוב כולה אלא עשה ככל יכולתו "לברור בין עדשים" ולאזן בין השיקולים הנוגדים; וככל שהפעיל שיקול דעת עובדתי בברירה בין העבודות וההתקשרויות השונות, הרי שלא על נקלה יחליט בית המשפט להתערב בו; ובנסיבות המקרה, איני מוצאת מקום לעשות כן.

אשר על כן, הנני דוחה את הערעור, למעט אותו סכום בסך של 30,456, אשר הנאמן עצמו מסכים להוסיף לתבית החוב. בנסיבות המקרה, לפנים משורת הדין ונוכח הנזק הגדול שיתכן כי נגרם למערערת נוכח טיב ההתקשרות אליה נקלעה, החלטתי שלא להוסיף על נזקיה ולא לחייבה בצו להוצאות.

ניתן היום,  כ"ד  אדר תשע"ב, 18 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: